אבן השודדים - סלע גדול, שניצב בעבר על אם הדרך לטבריה.
שימש כמסתור לשודדי דרכים,
שארבו לעגלות עם
תוצרת חקלאית, שהובלה לשוק בטבריה.
לימים, כאשר הוקמה פינת הזיכרון 
בכנרת, הובא הסלע
לכנרת, והוצב כחלק מהפינה.
אגוזים - כשאחד מהתלמידים היה תופס נמנום בשעור של שלמה נאמן (הגזלן)
היה שלמה "מעיר" אותו
ע'י נקישה בראשו שהיתה יכולה להעיר מתים, נקישות אלו זכו לכנוי "אגוזים"
האָגְריה - כאשר המהפכה התעשייתית הגיעה למשק הילדים, נקנה עבורם כלי פלאי, ושמו
"אגריה": מין סוג של מריצה עם מנוע. תרצו, תרתמו אותה לעגלה, ותובילו חבילות חציר,
תרצו, תחברו אותה למתחחת, וצאו לתחח את שטח "הרמה". רק המוכשרים, והמקצועיים
הורשו לתפעל כלי זה.
תופעה ידועה הייתה, שנסעו רוורס, היה לעיתים מתעקם הכבל של המהלכים, והיה צריך לחזור למשק
הילדים, כל הדרך בנסיעה לאחור.
אדיר וחרמונה - זוג בהמות. הוא - סוס חזק וחרוץ, היא - פרדה גדולה ועצלה. עליה נאמר: כוח יש, לא
נזוז מפה.
אֶה אֶה - איזה מושג נאה וחינני לערימה חומה וריחנית, שאחד מהעוללים הואיל בטובו להפיק.
מעניין שדווקא על מונח זה יש כל כך הרבה תגובות וזיכרונות. איזה הוא המושג הייחודי?
זה או בה בה (אגב - שני המושגים מבוטאים בסגול ולא בפתח)
או וה חברים, אין ברזל בכל חיפה - משפט סטנדרטי של דוד רוזנר, מרכז הקניות,
לאחר שחזר מחיפה
ללא הזמנה כל שהיא.
אם ברזל אין - כל שאר הפרודוקטים על אחת כמה וכמה...
אוהל הצעדה - כשקבוצת הצועדים המיטולוגית מכנרת הפגינה דבקות במטרה מחד, וסימני התמסדות מאידך,
הוחלט לפנקם ולהעלות את תנאי השרות לאחר זכיה רצופה במקום הראשון,
ונקנו ארבע אוהלים גדולים. את תפקידם המקורי מלאו
כשנתיים בלבד,
עד "שצעדת ארבעת הימים" הפכה לצעדת יום אחד, אך אותם אוהלים המשיכו ללוות
טיולים המוניים.
ואולי לא היו הדברים מעולם – כך נקראה ההצגה שהועלת על ידי "מחזור העשור" בסיום כתה ח'
בבית הספר כנרת בשנת 1961. את ההצגה כתב שאול ביבר, את המילים והלחן כתבה נעמי שמר,
יקותיאל שור עשה את העיבודים לשירים, והופקה על ידי מחנכת הכיתה ניצה שץ (שפרירי), ותלמה
אביגדורי (ענר). בהצגה זו עלו לראשונה השירים: "כיצד שוברים חמסין", "על חוף ירדן" שהתפרסם
כ"חורשת האקליפטוס".
אוליבר טוויסט - טרקטור "מיוחס" שעבד בחצר, תחת פיקודו של אלברט. לקבל עליו סיבוב, התאפשר
רק לאחר קורס ממושך והסמכה כדת וכדין.
אולש – הכוונה למישהו המתעקש, ולא זז ממקומו. מקור הכינוי נולד בנסיעה עם הפרידות לשוק
בטבריה, כאשר ליד הבית של אולה (אחות של מאיר מלמד) במושבה, הפרידות, דרך קבע, עצרו, לא
הסכימו להמשיך בדרכן, ולא עזרו האיומים, ההבטחות, הקללות, והחבטות - פרידה היא פרידה,
ועקשן מתעקש.
(על פי אמק'ה כנרתי)
אופניים - כלי תחבורה נדיר, ששימש בעיקר כסמל סטאטוס. ידועים במיוחד: האופניים של סטולר, שהיה
רכב השטח שלו, ולימים הוחלף בג'יפ שמספרו היה ג-8. האופניים של אבא כהנא, ללא מעצורים, וכאשר
היה יוצא מהשער, היה צועק "הצידההה...", והאופניים של יצחק שפרירי, שחלק אותן עם לסיק גולדברג, ליצחק הן שמשו כרכב שרות לרדת לבית המוטור, וללסיק, על מנת לרדת למדגרה בחצר.
זכורה במיוחד ההתכתבות ביניהם בנושא האוכף: יצחק היה ידוע כבעל ידיים טובות, וחוש אלתור מפותח. לאחר שלסיק חזר והתלונן על כי האוכף מרופט לגמרי, עד כדי סכנה אמיתית לגבריות הרוכב, סידר יצחק את העניין בעזרת שק וחוטי ברזל. למחרת, מצא על מושב האופניים את הפתק הבא, שנכתב ע"י לסיק (שהיה ידוע כחרזן):
"זה השק, הוי זה השק / קשר אותו רבי יצחק / קשר אותו כדת כדין / משפשף בצד ימין".
ה"אורגן" - סירת מפרש שנקנתה כהנצחה לעזרא זרזיף, בן כנרת, שנהרג בתאונת אימונים
כאשר טס על מטוס מסוג "אורגן", ממטוסי הסילון הראשונים בחייל האוויר.
עזרא היה ידוע באהבתו לספורט הימי, ובשל כך נבחרה צורת הנצחה זו.
האיש הלבן - כמו לכל עב"מ, גם לזה ניתן שם. לאחר שבנות בית ירח טענו בתוקף שדמות לא
מזוהה מציצה בחלונות, הוענק לה הכינוי האיש הלבן. שם זה השתרש לכל תופעת "הצצה", אך לעד,
המקור יישאר אלמוני.
"איפה הקוּביים שלי?" - כך היה יהודה לנדר, המשקה של הבננות, צועק על מחלק המים.
האם היה זה "תצריף" משובש, כאשר הכוונה: "איפה קוב המים שלי?" או שמה חידוד לשון:
"איפה הקוביים שלי", לאמור - היכן שני קוב המים שהבטחת לספק?
אלפס - הכלי הציבורי למרק, "המרקיה", ומחליפו המודרני של המגוז.
"אם תחפשו אותי, אני בביוב!" - כך היה אומר האינסטלטור הוותיק שליימקה.
האם התכוון לפשט של המשפט, למקומו הפיזי, או שמא הייתה זו התעמקות פילוסופית בדרש
של המשפט, ואמירה נוקבת על מצב הקיבוץ והאומה? - לשליימקה פתרונים.
"אנא גנבה" - תרוץ חזק זה משויך לערביה מעבודיה, כשהייתה נתפסת בגן הירק , ובסלה מיטב
פרי הגן. או אז - הייתה מתרצת ואומרת: "אנא גנבה", וכנגד הסבר זה מה נגיד ומה נאמר ? אגב -
ערביה זו הפגינה שליטה מדהימה באידיש מדוברת ...
אנתיני מחטה לאזים תפרה - ממשפטיו הקוסמופוליטיים של מרדכי רוטנברג.
בשנות הארבעים יצאו ותיקי הפלאחים של כנרת לעבודות חוץ, קציר חיטה בשדות קבוצי בית שאן.
קומביין של אז, נגרר על ידי D-2 היבול נאסף בשקים, הכל היה אז נארז בשקים ולא בתפזורת.
את השק המלא תופרים עם מחט וחוט שפגט. כל תקלה קטנה כל המערך נעצר.
המחט האחרונה נשברה בזמן התפירה. מרדכי רץ ברגל לעירה הערבית בית שאן.
בפינת הרחוב חנות שקים ומכונה לתיקון ותפירה.
מרדכי נושם ונושף פונה לבעל החנות בערבית שלו "אנתיני מחטה, לאזים תפרה"
(תן לי מחט רוצה לתפור) בעל העסק הבין למצוקתו של מרדכי ונתן לו שלושה מחטים
משפט נוסף שנקשר למרדכי: "גו טו כביש ביתניה, ובעדן תפנה שמאלה"
קוסמופוליטיות אמרנו?
אפיפית - גוש קטן המבוסס על קצף ביצים (יש שהחשיבוהו כעוגיה). שימש ככיבוד בערבים של התשנון.
ארבע נקודות - כשצי הרכב גדל, הוחלט לתת בו סימנים. לא ידוע על מה ולמה הוחלט שסימן ההיכר
יהיו ארבע נקודות אדומות בצורת מעוין. מאוחר יותר, כל שאר הקיבוצים חיקו אותנו (כרגיל) ונתנו סימנים
גם ברכבם הם.
"אש נוזים" ? - שאלתו של שמוליק שטראוס, שפרושה - "אז נוסעים" ? כשהכוונה הייתה - אם כל
עובדי הבננות כבר על העגלה הרתומה לזוג הפרידות - ואפשר לצאת לדרך.
"אתה נכנסת לכאן לבד, אתה תצא מכאן לבד" - ערב חג ב' בחשון, והמזכיר (אבנר הרחול) מבקש
מחיים גינזבורסקי, לרוקן את כל פחי האשפה. כאשר חיים סרב לעמול בערב החג, יצא אבנר למשימה.
בסיבוב הראשון למזבל'ה, שקע האליס עד ה"שאסי". השאיר אותו אבנר מונע, במהלך ראשון,
ומתחפר, צעק עליו: "אתה נכנסת לכאן לבד, אתה תצא מכאן לבד", וחזר ברגל לכנרת.
יש אומרים, שמתחפר הוא עד ימינו אלה בנסיון לצאת מהבוץ...
והפרוש - נכנסת לצרה? תדאג לצאת ממנה!
